כשמקסיקו, קולומביה וישראל נפגשות...

מוזמנים לעקוב אחרי גם באינסטגרם ובפייסבוק.

מכירים את אלו שמכורים לפייסבוק? האנשים האלו שמסתכלים בו דבר ראשון על הבוקר? נעים מאוד, אני נטלי ואני מכורה. נכון, בדרך כלל לא הרבה מתחדש בין הלילה לבוקר אבל לשמחתי בשני האחרון חיכתה לי הפתעה – הזמנה לארוחה שמארגן משרד החוץ יחד עם עיתונאיים קולינריים ממקסיקו וקולומביה. שילוב המילים אוכל, עיתונאים ונווה-צדק גרמה לי מיד לערוך מכרז בין חברותי, שכבר רגילות לנדב את קיבתן למסעותיי הקולינריים. שירן עלתה בגורל. טוב, שירן הייתה היחידה שפנויה ומה שחשבתי שיהיה מכרז הפך ל"מזל ששירן זרמה" אבל אחרי זה הן כולן התחרטו על זה. 

יום שני, 20:00, אנחנו פותחות שער גדול ומתגלה חצר ענקית, אותה חולקים 14 הדיירים במתחם, שמובילה לבית של נועה ורן. רן, איש יין במקצועו ונועה, דיילת-אוויר (הקנאה) מארחים לא פעם בביתם, במסגרת EatWith ובמסגרות פרטיות. הפעם כאמור-מסגרת פרטית של משרד החוץ. אחרי שנרגענו מהגודל של החצר ו"איזה מגניב זה חצר כזו בת"א" נכנסנו לבית של הזוג, בית קטן, חמים, שרווי בפריטים שרן בנה/צילם/צייר/הכין בעצמו מה שתרם לתחושת האותנטיות והחמימות.

אפשר לראות שרן הוא איש יין

אווירה ביתית וחמימה

הגענו ראשונות, יחד עם בלוגרית אוכל נוספת, ובהמשך הצטרפו חברי המשלחת, מדריך הטיולים שלהם ונציג ממשרד החוץ. עשינו היכרות קצרה, הרמנו צ'ייסר צזיקי (אני לא – מלפפון וזה לא עלינו), ועלינו לחדר האירוח, שבימים כסדרם כנראה משמש כסלון של בני הזוג והפעם הכיל שולחן רחב בו התיישבנו. עוד כשהיינו למטה, שמנו לב לתפריט שנכתב על הארון, ככה שממש חיכינו בציפייה למנות שיגיעו.

הרמנו צ'ייסר צזיקי

התפריט שרשום על גבי הארון

מהר מאוד התחלנו להתחבר והמקסיקנים התלהבו שכולנו מבינים ספרדית (ותודה ל'קטנטנות' ו'המורדים'). הם סיפרו לנו היכן אכלו, מה התוכניות להמשך ובעיקר התגרו מתמונות אוכל שהראיתי להם ממסעדות ארצנו. לשמחתי הם הבינו שב6 ימים ממש אי אפשר לדגום את כל הטוב שיש לארצנו להציע והבטיחו שישובו בהקדם.

התיישבנו בשולחן רחב

פתחנו עם קנקן של "טינטו-דה-ורנו", קוקטייל על בסיס יין ומיץ מוגז, שמולא שוב ושוב וקיבלנו סלסלה עם מגוון לחמים, שמן זית ובלסמי וקרפצ'ו סלק עם המון פרמז'ן. הקרפצ'ו היה טעים וחוסל במהרה, והלחם המצוין המשיך ללוות אותנו בכל הארוחה.

הלחם הנהדר שליווה אותנו כל הארוחה

שמן זית ובלסמי

קרפצ'ו סלק עם המון פרמז'ן

המשכנו עם סשימי ילו טייל שהוגש עם טפיוקה ברוטב יוגורט וואסבי. אני לא אוכלת דגים אבל ניכר שהשאר נהנו ממנו. 

גם העיתונאים המקסיקניים צילמו את כל הארוחה

עוד אכלנו טרטר שייטל שהוגש עם קוביות עגבניות על מצע קרם חצילים, שילוב מעולה שלא הייתי חושבת עליו. הקרם היה מתוק ובשונה מהתלונות שלי בדרך כלל על חצילים, הפעם לא הורגשה המרירות של הגרעינים – ללא ספק עבודה מקצועית.

טרטר שייטל על קרם חצילים מעולה

המשכנו עם כרוביות 'אייל שני סטייל' שנצלו עם מגוון תבלינים. אני מודה, אני יכולה לאכול כרובית בכל צורה (וזו אחת הסיבות שכל כך אהבתי את מנת המפרום כרובית במשיה), וגם הפעם נהנתי מכל ביס. לטעמי עוד טיפה מלח לא היה מזיק אבל היא הייתה טעימה.

כרובית 'אייל שני סטייל' שקצת מלח היה מוסיף לה

אח"כ הגיעו 3 סיניות – אחת עם בשר עגל, אחת עם בשר עגל וחצילים ואחת פיקנטית, עם בשר עגל ופלפל חריף. סיניה זו מנה מהמטבח הערבי עם בשר שמשוטח על התבנית ומצופה בטחינה. מנה טעימה, חריפה, עוקצנית ורותחת(!) שלא יכולתי להפסיק לנשנש עם הלחם.

סינייה עגל וחצילים

אני מודה, בשלב הזה כבר לגמרי שבעתי והייתי בטוחה שעכשיו יגיע הקינוח. אז זהו, שלא, אלו היו הראשונות. עשינו הפסקה קצרה בחצר ועלינו חזרה לעיקריות. ראשונה הגיעה הפולנטה, פולנטה אמתית, מגרעיני תירס, מחוספסת, ועשירה שכל ביס ממנה הרגיש כמו חטא (ותסמכו על המאמן שלי שבאימון שאחרי שילמתי על כל ביס).

שילמתי על כל ביס באימון שאחרי

לצד הפולנטה הוגש תבשיל שורט-ריב עם ירקות שורש ויין אדום שבושל מהבוקר כך שהבשר היה רך ונפל מהעצם. רן סיפר שהוא בישל אותו מ10 בבוקר וברגע שהוא ראה שהבשר כמעט נופל מהעצם הוא הבין שהוא כמעט מוכן ועדיין נתן לו עוד שעתיים של בישול בחום נמוך, ללא ספק הסבלנות משתלמת. השילוב של הפולנטה והבשר היה פשוט חלומי.

בשר שנופל מהעצם

עוד קיבלנו קבב בולגרי שכולם התענגו עליו. אני אישית קצת פחות התחברתי, אבל אולי זה כי אני רגילה לקבב עיראקי. בכל מקרה הוא היה טעים, פשוט לא מעורר השתאות לטעמי.

מעדיפה קבב עיראקי

היה גם סלט חסה עם רצועות גזר ושומשום שחור שהיה טרי ומתפצח (רן סיפר שהוא קונה את הירקות כל בוקר בשוק ואף פעם אין להם ירקות במקרר) אבל הוא נשאר בודד על השולחן מכיוון שכולם היו עסוקים בדברים החשובים באמת.

סלט שנשאר יתום

שניה אחרי שהתפוצצתי, הגיע הקינוח, שלו כמובן שמורה קיבה נפרדת, מלבי עם ריבת ורדים וחלווה אוקראינית שעשויה מגרעיני חמנייה. אני לא מחובבי המלבי ומעולם לא טעמי חלווה אוקראינית אבל חיסלתי את הגביע ויכולתי לאכול עוד.

בקלות הייתי מחסלת עוד גביע

כנראה שגם אם הייתי יושבת עם העיתונאים האלו על כוס קפה זה היה ערב מוצלח, עם פעילות הסברה יעילה והמון צחוקים אולם ללא ספק האירוח של רן והשכנה לשעבר, שהחליפה את נועה שהייתה חולה, הפך אותו לערב מושלם, עם המון אלכוהול ואוכל מעולה. ללא ספק מסוג הערבים שאני והעיתונאים נזכור.

לסיכום:

Must Have: סינייה חצילים.

שירות: הלוואי ובמסעדות היה כזה.
אווירה: ביתית חמימה.
גלוטן Free: משערת שאפשר לבקש מראש.
לשיפור: למה לא כל יום מחכות לי הפתעות כאלו בפייסבוק?

עד כאן להיום, בתאבון!

אהבתם? יופי! תרגישו חופשי להשאיר תגובות.

שימו לב שכדי לא לפספס פוסטים נוספים שלי כדאי ללחוץ על כפתור ה'עקבו אחרי' בצד ימין למעלה ולהכניס כתובת מייל כך שתקבלו ישירות כל פוסט חדש שאעלה.

רן ונועה, בפייסוק.