כשמקסיקו, קולומביה וישראל נפגשות...

מוזמנים לעקוב אחרי גם באינסטגרם ובפייסבוק.

מכירים את אלו שמכורים לפייסבוק? האנשים האלו שמסתכלים בו דבר ראשון על הבוקר? נעים מאוד, אני נטלי ואני מכורה. נכון, בדרך כלל לא הרבה מתחדש בין הלילה לבוקר אבל לשמחתי בשני האחרון חיכתה לי הפתעה – הזמנה לארוחה שמארגן משרד החוץ יחד עם עיתונאיים קולינריים ממקסיקו וקולומביה. שילוב המילים אוכל, עיתונאים ונווה-צדק גרמה לי מיד לערוך מכרז בין חברותי, שכבר רגילות לנדב את קיבתן למסעותיי הקולינריים. שירן עלתה בגורל. טוב, שירן הייתה היחידה שפנויה ומה שחשבתי שיהיה מכרז הפך ל"מזל ששירן זרמה" אבל אחרי זה הן כולן התחרטו על זה. 

יום שני, 20:00, אנחנו פותחות שער גדול ומתגלה חצר ענקית, אותה חולקים 14 הדיירים במתחם, שמובילה לבית של נועה ורן. רן, איש יין במקצועו ונועה, דיילת-אוויר (הקנאה) מארחים לא פעם בביתם, במסגרת EatWith ובמסגרות פרטיות. הפעם כאמור-מסגרת פרטית של משרד החוץ. אחרי שנרגענו מהגודל של החצר ו"איזה מגניב זה חצר כזו בת"א" נכנסנו לבית של הזוג, בית קטן, חמים, שרווי בפריטים שרן בנה/צילם/צייר/הכין בעצמו מה שתרם לתחושת האותנטיות והחמימות.

אפשר לראות שרן הוא איש יין

אווירה ביתית וחמימה

הגענו ראשונות, יחד עם בלוגרית אוכל נוספת, ובהמשך הצטרפו חברי המשלחת, מדריך הטיולים שלהם ונציג ממשרד החוץ. עשינו היכרות קצרה, הרמנו צ'ייסר צזיקי (אני לא – מלפפון וזה לא עלינו), ועלינו לחדר האירוח, שבימים כסדרם כנראה משמש כסלון של בני הזוג והפעם הכיל שולחן רחב בו התיישבנו. עוד כשהיינו למטה, שמנו לב לתפריט שנכתב על הארון, ככה שממש חיכינו בציפייה למנות שיגיעו.

הרמנו צ'ייסר צזיקי

התפריט שרשום על גבי הארון

מהר מאוד התחלנו להתחבר והמקסיקנים התלהבו שכולנו מבינים ספרדית (ותודה ל'קטנטנות' ו'המורדים'). הם סיפרו לנו היכן אכלו, מה התוכניות להמשך ובעיקר התגרו מתמונות אוכל שהראיתי להם ממסעדות ארצנו. לשמחתי הם הבינו שב6 ימים ממש אי אפשר לדגום את כל הטוב שיש לארצנו להציע והבטיחו שישובו בהקדם.

התיישבנו בשולחן רחב

פתחנו עם קנקן של "טינטו-דה-ורנו", קוקטייל על בסיס יין ומיץ מוגז, שמולא שוב ושוב וקיבלנו סלסלה עם מגוון לחמים, שמן זית ובלסמי וקרפצ'ו סלק עם המון פרמז'ן. הקרפצ'ו היה טעים וחוסל במהרה, והלחם המצוין המשיך ללוות אותנו בכל הארוחה.

הלחם הנהדר שליווה אותנו כל הארוחה

שמן זית ובלסמי

קרפצ'ו סלק עם המון פרמז'ן

המשכנו עם סשימי ילו טייל שהוגש עם טפיוקה ברוטב יוגורט וואסבי. אני לא אוכלת דגים אבל ניכר שהשאר נהנו ממנו. 

גם העיתונאים המקסיקניים צילמו את כל הארוחה

עוד אכלנו טרטר שייטל שהוגש עם קוביות עגבניות על מצע קרם חצילים, שילוב מעולה שלא הייתי חושבת עליו. הקרם היה מתוק ובשונה מהתלונות שלי בדרך כלל על חצילים, הפעם לא הורגשה המרירות של הגרעינים – ללא ספק עבודה מקצועית.

טרטר שייטל על קרם חצילים מעולה

המשכנו עם כרוביות 'אייל שני סטייל' שנצלו עם מגוון תבלינים. אני מודה, אני יכולה לאכול כרובית בכל צורה (וזו אחת הסיבות שכל כך אהבתי את מנת המפרום כרובית במשיה), וגם הפעם נהנתי מכל ביס. לטעמי עוד טיפה מלח לא היה מזיק אבל היא הייתה טעימה.

כרובית 'אייל שני סטייל' שקצת מלח היה מוסיף לה

אח"כ הגיעו 3 סיניות – אחת עם בשר עגל, אחת עם בשר עגל וחצילים ואחת פיקנטית, עם בשר עגל ופלפל חריף. סיניה זו מנה מהמטבח הערבי עם בשר שמשוטח על התבנית ומצופה בטחינה. מנה טעימה, חריפה, עוקצנית ורותחת(!) שלא יכולתי להפסיק לנשנש עם הלחם.

סינייה עגל וחצילים

אני מודה, בשלב הזה כבר לגמרי שבעתי והייתי בטוחה שעכשיו יגיע הקינוח. אז זהו, שלא, אלו היו הראשונות. עשינו הפסקה קצרה בחצר ועלינו חזרה לעיקריות. ראשונה הגיעה הפולנטה, פולנטה אמתית, מגרעיני תירס, מחוספסת, ועשירה שכל ביס ממנה הרגיש כמו חטא (ותסמכו על המאמן שלי שבאימון שאחרי שילמתי על כל ביס).

שילמתי על כל ביס באימון שאחרי

לצד הפולנטה הוגש תבשיל שורט-ריב עם ירקות שורש ויין אדום שבושל מהבוקר כך שהבשר היה רך ונפל מהעצם. רן סיפר שהוא בישל אותו מ10 בבוקר וברגע שהוא ראה שהבשר כמעט נופל מהעצם הוא הבין שהוא כמעט מוכן ועדיין נתן לו עוד שעתיים של בישול בחום נמוך, ללא ספק הסבלנות משתלמת. השילוב של הפולנטה והבשר היה פשוט חלומי.

בשר שנופל מהעצם

עוד קיבלנו קבב בולגרי שכולם התענגו עליו. אני אישית קצת פחות התחברתי, אבל אולי זה כי אני רגילה לקבב עיראקי. בכל מקרה הוא היה טעים, פשוט לא מעורר השתאות לטעמי.

מעדיפה קבב עיראקי

היה גם סלט חסה עם רצועות גזר ושומשום שחור שהיה טרי ומתפצח (רן סיפר שהוא קונה את הירקות כל בוקר בשוק ואף פעם אין להם ירקות במקרר) אבל הוא נשאר בודד על השולחן מכיוון שכולם היו עסוקים בדברים החשובים באמת.

סלט שנשאר יתום

שניה אחרי שהתפוצצתי, הגיע הקינוח, שלו כמובן שמורה קיבה נפרדת, מלבי עם ריבת ורדים וחלווה אוקראינית שעשויה מגרעיני חמנייה. אני לא מחובבי המלבי ומעולם לא טעמי חלווה אוקראינית אבל חיסלתי את הגביע ויכולתי לאכול עוד.

בקלות הייתי מחסלת עוד גביע

כנראה שגם אם הייתי יושבת עם העיתונאים האלו על כוס קפה זה היה ערב מוצלח, עם פעילות הסברה יעילה והמון צחוקים אולם ללא ספק האירוח של רן והשכנה לשעבר, שהחליפה את נועה שהייתה חולה, הפך אותו לערב מושלם, עם המון אלכוהול ואוכל מעולה. ללא ספק מסוג הערבים שאני והעיתונאים נזכור.

לסיכום:

Must Have: סינייה חצילים.

שירות: הלוואי ובמסעדות היה כזה.
אווירה: ביתית חמימה.
גלוטן Free: משערת שאפשר לבקש מראש.
לשיפור: למה לא כל יום מחכות לי הפתעות כאלו בפייסבוק?

עד כאן להיום, בתאבון!

אהבתם? יופי! תרגישו חופשי להשאיר תגובות.

שימו לב שכדי לא לפספס פוסטים נוספים שלי כדאי ללחוץ על כפתור ה'עקבו אחרי' בצד ימין למעלה ולהכניס כתובת מייל כך שתקבלו ישירות כל פוסט חדש שאעלה.

רן ונועה, בפייסוק.

ברוט - בר יין בנחלת בנימין

מוזמנים לעקוב אחרי גם באינסטגרם ובפייסבוק.

בבר יין בנחלת בנימין הייתי לפני המון שנים, עוד בגלגולו הישן, ומאז  לא יצא לי לבקר בו. אחרי הביקור שלי ברביעי האחרון הבנתי כמה זה חבל. השילוב של מקום קטן וחמים, עם אוכל מעולה שמתבשל מול עיני הסועדים (שבו על הבר) ויין מעולה הוא לחלוטין המקום בשבילי. מזל שבמסגרת הביקור שלי השבוע חגגו את שבוע הבורגון ככה שמעבר לתפריט המעולה והרגיל היה גם תפריט עם המון ספיישלים.

אז מה זה בעצם בורגון? כמובן שלי אין שמץ של מושג, אבל למזלי הצטיידתי במומחה מס' 1 ביין שהסביר שבורגון זה אזור בצפון צרפת בו מייצרים 2 סוגים של יין – לבן – שרדונה, ואדום – פינו נואר (היה עוד סוג של לבן אבל הוא פחות נפוץ). האזור נמצא על מדרון וככל שעולים בגובה כך היין נחשב יותר איכותי. יש 4 דרגות של בורגון, שנקבעו עוד לפני אלפי שנים ע"י נזירים, וככל שעולים בדרגות קיימות דרישות מחמירות בנוגע ליקב והכרם בו מיוצר היין. התרשמתי מהבקיאות שהאיש הפגין והפקדתי אותו על בחירת היין, הוא בחר בבורגון לבן, של 'הובר לאמי', שנת 2013, שמעבר לחפירה שלעיל אני יודעת רק לספר לכם שהיה פשוט מצוין ונהנתי מכל שלוק.

אבל עם כל הכבוד ליין, אנחנו פה בשביל האוכל, ולמזלי את זה יש בברוט בשפע. התחלנו עם סלט שכלל חסת אייסברג, אורגולה, שומר וכרובית כבושים שהוגש עם גבינת טולום מעל. למרות שאני ממש לא מחובבות השומר הטעם שלו היה עדין עד בלתי מורגש והסלט עצמו היה טעים. לא משהו מרגש, אבל היינו חייבים קצת איזון לפני כל השומנים שבהמשך. 

המשכנו עם טיירין (סוג של ספגטי אבל דק יותר) שהיה עשוי מבצק עם 40 חלמונים וצופה בהמון חמאה ופרמז'ן – AKA דרוש צנתור. המנה הייתה טעימה, עשירה, מנחמת, שרק בא לך ממנה עוד. לדעתי עוד קצת פלפל שחור לא היה מזיק אבל אני מוכנה לאכול אותה שוב, ממש עכשיו, גם בלי עוד פלפל.

עוד לקחנו oeuf en meurette, ביצים ביין, או במקרה הזה חלמונים ביין (שומנים כבר אמרתי?), שהוגשו על תבשיל עשיר של פטריות ויין אדום לצד לחם לבן שספג את כל הטוב הזה - פשוט ללקק את האצבעות.

מהשנייה שהתיישבנו על הבר לטשתי עיניים לMac&Cheese שהונח כמעט על כל שולחן. כמובן שהערב לא היה יכול להיסגר בלי שאני אוכל את המנה הזו שבמקרה הוגשה לצד מינוט סטייק, ואם כבר מתעקשים לתת לי גם בשר, גם פחמימות, וגם שומנים ביחד – מי אני שאסרב? בכל זאת, חשוב לאכול את כל אבות המזון. לשמחתי המינוט סטייק הוגש יחד עם מחית של פטריות ויין אדום ככה שסגרתי גם את הפינה של הירקות. המנה הייתה מעולה, עם בשר עסיסי שממש נמס בפה ומאק&צייז שהיה מושחת בדיוק כמו שדימיינתי ואף יותר, ויחד עם המיצים של הבשר היה  אפילו עוד יותר חלומי.

שני אנשים רגילים, גם כאלו שבאו מאוד רעבים, כבר לחלוטין היו פורשים בשלב הזה, אבל אנחנו? אנחנו בור ללא תחתית ואם כבר שבוע בורגון, שלא ננסה את הביף בורגיניון?! אז הזמנו גם ביף בורגיניון שהיה מושלם, עם קוביות בשר שבושלו ארוכות יחד עם קוביות מדויקות של ירקות שורש שספגו את היין והיה פשוט חלומי. רק היה צריך קצת גשם בחוץ ולחלוטין הייתי יכולה לדמיין שאני יושבת באיזה ביסטרו בפריז. הבשר הוגש ליד פטוציני טרי שלטעמנו היה קצת מיותר ואנמי אבל כנראה שזה פשוט כי הוא החוויר לעומת הבשר.

בשלב הזה כבר בקושי נשמתי אבל למזלי יש לי קיבה נפרדת שמוקדשת לקינוחים אז הזמנו עוגת פקאן עם מייפל ומלח ים אטלנטי שהוגשה לצד קצפת. בשילוב של המתוק מלוח התאהבתי עוד בברצלונה כשאני ונוף אכלנו מוס שוקולד עם שמן זית, מלח ים אטלנטי וטוסטונים. ידעתי שגם במקרה הזה אני לא אתבאס מהשילוב הלכאורה פחות טריוויאלי הזה וצדקתי – השילוב של הפקאן והמייפל המתוקים יחד עם מלח היה חגיגה של טעמים בפה. היה ויכוח האם זו מנה מתוקה או מלוחה וכמובן שאני ניצחתי עם קביעתי החד משמעית שזו מנה מתוקה עם מליחות קלה. אם אתם פחות מסתדרים עם השילוב הזה יש גם מוס שוקולד, עוגת גבינה וטארט לימון.

השירות, בשונה מהפוסט הקודם על צפון אברקסס, היה מעולה, קשוב ואכפתי. אני לא יודעת אם זה בגלל שהמומחה הוא סוג של סלב מקומי או שזה ככה תמיד אבל יש לי הרגשה שזה מקום שהוקם עם המון אהבה, לאוכל וליין, והשירות בהתאם בלי כל קשר לסלב.


לסיכום:

Must Have: טיירין 40 חלומנים וביף בורגיניון.
שירות: מעולה.
אווירה: חמימה ונעימה.
גלוטן Free: סלטים, בשרים וגם המון דגים ופירות ים.
לשיפור: למעט הפלפל בטיירין שזה עניין של טעם אישי לא הייתי נוגעת בשום דבר.

עד כאן להיום, בתאבון!

אהבתם? יופי! תרגישו חופשי להשאיר תגובות.

שימו לב שכדי לא לפספס פוסטים נוספים שלי כדאי ללחוץ על כפתור ה'עקבו אחרי' בצד ימין למעלה ולהכניס כתובת מייל כך שתקבלו ישירות כל פוסט חדש שאעלה.

ברוט, נחלת בנימין 36, תל אביב.
שעות פתיחה: ראשון - שבת: 19:00-01:00.

צפון אברקסס - גאון או לא להיות...

מוזמנים לעקוב אחרי גם באינסטגרם ובפייסבוק.

אייל שני הוא גאון. גאון עם ידיים מחוננות שכל דבר שהוא לוקח הופך לזהב. אחד כזה שיכול לקחת תפוח אדמה, לשים אותו בפיתה עם קצת קרם פרש ולהפוך אותו לדבר הכי טעים שיש. גאון שלוקח שעועית ירוקה, עם "קצת" שמן זית, מיץ לימון ושום והופך אותה לאחת המנות הכי נמכרות במקומות שלו, מנה שנגמרת כבר ב22:00 בערב. רק מה? כנראה שבשירות במקומות שלו הוא לא נוגע או שפשוט ידי הפלא שלו לא עובדות כי השירות במקומות שלו רחוק שנות אור מלהיות זהב, הוא אפילו לא Wanna Be זהב סטיל גולדפילד, הוא פשוט גרוע! אבל בואו נתחיל מההתחלה ותשפטו בעצמכם.

אני וניצ, שלאחרונה מכבבת יותר ויותר בבלוג, היינו אמורות ללכת בחמישי האחרון לארוחה בקפה איטליה במסגרת פרויקט "שולחנות עגולים". לצערנו הודיעו לנו ביום רביעי אחר הצהריים כי הפרויקט בוטל וכך מצאנו את עצמנו מתלבטות מה בא לנו לאכול במקום. לבסוף החלטנו ללכת לצפון אברקסס. התקשרתי להזמין מקום ונאמר לי שירשמו אותי ברשימת המתנה אמרו ולא עשו - כשהתקשרתי יום למחרת לראות מה מצב הרשימה והאם יש סיכוי למקום בכלל לא מצאו אותי ברשימה. יאמר להגנתם שהמארחת ששוחחה איתי בטלפון בחמישי, רותם, הייתה מקסימה ואמרה שהיא תדאג לי ואכן עדכנה אותי כשהתפנה מקום ב19:00 לפני שעדכנה את שאר הרשימה אבל זה היה מוקדם לנו מידי.

הגענו למקום בסביבות 22:00 ותור ארוך השתרך בחוץ, גאון כבר אמרתי? שניה לפני שהתייאשנו והחלטנו להמשיך לאחד מהמקומות ברוטשילד התמזל מזלנו והתפנה שולחן עבורנו. חיש מהר התיישבנו והחלטנו מה להזמין. הזמנו כוס גוורץ (40 ש"ח) לניצ וטעימת יין אדום עבורי. כוס היין של ניצ הגיעה מהר, הטעימה שלי? או, טוב ששאלתם, כי גם אני שאלתי, ושוב שאלתי, ושוב שאלתי ורק באמצע הארוחה קיבלתי אותה. ביקשתי להזמין כוס של קברנה פרנק (46 ש"ח) ושוב שאלתי ושאלתי ושאלתי מה קורה איתה. קיבלתי אותה יחד עם המנה העיקרית והאחרונה שלנו (חוץ מהקינוחים). הוסבר לי ש"ככה זה בצפון אברקסס" "לדברים לוקח זמן", אחלה, לאוכל לוקח זמן, אבל לכוס יין?! יש לי הרגשה שלא הם אלו שעשו את הבציר, למרות שללא ספק היה להם די זמן לכך.

כמובן שאת הארוחה פתחנו עם "חתיכת לחם וחצי בצל יבש" (לא נגענו בבצל, בכל זאת רווקה וזה) שמוגשת יחד עם קרם פרש, זרעי עגבניות ושמן זית (18 ש"ח). לכאורה מנה פשוטה, קרם פרש ועגבניות, אבל גאון כמו גאון הופך את זה לאחת המנות הטעימות. השילוב של הלחם הדחוס, עם הקשה העבה, העגבניות, שמן הזית והפלפל החריף פשוט מושלם וממכר ואי אפשר להפסיק לנגב מהעונג הצרוף הזה.

קרם פרש שאי אפשר להפסיק לנגב.

עוד הזמנו מנה של קרפצ'ו סלק (44 ש"ח), שוב מנה פשוטה, שמוגשת כיום כמעט בכל מסעדה, רק שפה הסלקים מפוחמים ופרוסים עבה יחסית, יחד עם הקליפה, ומוגשים בצורה של גבעה כשבאמצע מונחת לה שמנת חמוצה עם חזרת שנותנת לכל המנה הזו חריפות מענגת ויחד עם המתיקות של הסלק הופכת את הביס למדהים, מדהים מדהים! אם הייתי אייל שני כנראה שהייתי מתארת את המנה הזו כ"גבעה סגולה עם בריכת שמנת וחזרת" אבל את התיאורים המליציים שלי נראה לי שכדאי שאשמור לעצמי.

גבעה סגולה עם בריכת שמנת וחזרת.

המשכנו עם "ערימה ירוקה לבנה" (32 ש"ח) סלט עם כל מיני ירוקים טריים, חסה, קולרבי ותיבול ממכר של לימון ושמן זית שלמרות סלידתנו מהשמיר היה טעים ומרענן. טעים, אבל בסופו של דבר זה סלט אז אתם ממש לא חייבים להזמין אותו בביקור הבא שלכם.

סלט שאפשר לוותר עליו.

לקחנו גם "ערימת עגבניות קטנה" (22 ש"ח) סלט עגבניות שרי במגוון צבעים שבקטע לא ברור בחרו להשאיר לרובן את העוקץ, יחד עם עלי זעתר טריים, פלפל חריף (שביקשנו בצד אבל עדיין מצאנו כמה חתיכות ממנו) וכמובן - שמן זית. ושוב, מנה פשוטה, עגבניות, שמן זית וזעתר אבל טעימה כל כך. טיפ - תשאירו קצת מהקרם פרש של הלחם, זה יהפוך את המנה לטעימה הרבה יותר.

ערימת עגבניות קטנה.

הזמנו גם מנה של שקית שעועית (44 ש"ח) שלצערנו אזלה, והמבורגר (59 ש"ח), ששמו הולך לפניו וניצ אף הזהירה שאנחנו כנראה נזמין שניים ממנו ונחרוג מהשרינג שלנו. לצערנו, גם ההמבורגר אזל. ואני תוהה, אם בשעה 22:00 בערב אזלו המנות האלו כנראה שמאוחר יותר יחסרו הרבה יותר מנות. עם כל הכבוד לכך שהמנות טריות ומכינים את הכל באותו הבוקר, יום חמישי הוא יום עמוס, וכנראה שצריך לקחת זאת בחשבון ולהכין יותר מהמנות הפופולריות.

החלטנו להזמין במקום ההמבורגר את השווארמה טלה (96 ש"ח) וביקשנו, כמו בכל שאר המנות, את הפלפל החריף בצד (ניצ אשכנזייה). כמה מפתיע שכשקיבלנו את המנה לשולחן היא הגיעה יחד עם המון פלפל חריף מעל. המלצרית, שניסתה את מזלה למרות הבקשה המפורשת שלנו, אמרה לנו ש"לשפים ממש קשה להיפרד מהחריף שלהם". קשה קשה אבל לי הרבה יותר קשה לראות את ניצ נחנקת מחריף ולכן המנה הוחזרה אחר כבוד למטבח. כאשר עברה למעלה מחצי שעה ועדיין לא קיבלנו את המנה ללא החריף החלטנו לוותר עליה. למקרה שתהיתם, בתפריט מספרים עליה שהיא משוחה בשמן זית ומרווה ונחה על טחינה וירקות צרובים. 

עוד הזמנו את אחת ממנות הדגל של המקום, ושל הפורט סעיד, רוסטביף קרפצ'ו (56 ש"ח), נתחים של סינטה עם השילוב הקדוש - זרעי עגבניות ושמן זית. קיבלנו דף קרטון שעליו פרוסות סינטה עבות, עם לא מעט שומן, יחד עם זרעי עגבניות, שמן זית ולא יכולנו להתאפק וביקשנו עוד לחם והוספנו גם לא מעט מלח. מנה מעולה, עם בשר ורוד שעשוי בדיוק במידה הנכונה. לשמחתי סוף כל סוף גם קיבלתי את כוס היין שלי. המלצרית אמרה לנו שלפחות עם הרוסטביף היא הצליחה שלא יהיה חריף אבל עכשיו שאני חושבת על זה, בכלל לא היה אמור להיות חריף ברוסטביף. נו מילא.

רוסטביף מושלם

לקחנו מנוחה של 5 דקות והמשכנו לשלב החשוב של הארוחה - הקינוחים שבחרנו עוד בתחילת הארוחה. לקחנו מוס שוקולד עם קצפת (38 ש"ח) שההגשה שלו היא הצגה, המלצר מגיע לשולחן, מניח עליו נייר פרגמנט ואז זורק, פשוטו כמשמעו, את המוס עם הקצפת ומניח מעליו שתי כפיות קטנות מעץ. מנה שנראית כמו יצירת אומנות וגם טעימה כמו אחת כזו. שמנמנות שכמותנו, לאחר שוויתרנו על השווארמה החלטנו שמגיעים לנו שני קינוחים, ובינינו, כנראה שגם אם לא היינו מוותרות על השווארמה היינו מוצאות תירוץ אחר לקחת שני קינוחים. החלטנו לקחת גם "בננות מלוטשות בסוכר, עטופות בריבת חלב וקראמבל עוגיות" (42 ש"ח). אני לא חושבת שצריך להוסיף מעבר לתיאור הזה אבל למקרה שתהיתם - היה טעים.

מוס שוקולד שהוא יצירת אומנות.

בננות מסוכרות עם ריבת חלב ושמנת.

הפעם ויתרנו על הזמנת המנות המוכרות שכבר אכלנו ודגמנו מספיק פעמים כדוגמת ה"עוגת כרוב ערבי" (52 ש"ח) וצלחת לימה (48 ש"ח) אבל אם אתם לא טעמתם אל, אבל פשוט אל, תוותרו על התענוג הזה (בעיקר על הכרוב). המזל של אייל שני הוא שהאוכל המדהים שלו מפצה על השירות המחריד, וכך יוצא שאני אמשיך לפקוד את המקום ואת הפורט סעיד אבל ללא ספק שירות ראוי, ואפילו מינימלי, כי במקרה שלנו גם את זה לא היה, ירים את המקום לגבהים חדשים. מצד שני - התור שמשתרך בשני המקומות הללו מבהיר היטב שלמרות השירות הגרוע אנשים, ואני ביניהם, ממשיכים להגיע, קטונתי.

לסיכום:

Must Have: קשה לבחור אבל - עוגת כרוב ערבי, רוסטביף סינטה והמבורגר אם לא נגמר.

שירות: גרוע!!!

טווח מחירים: ממוצע - יקר.

אווירה: בר די היפסטרי, זרוק, שנותן תחושה של "תגידו תודה שמצאתם מקום".
גלוטן Free: מושלם עבורכם - המון המון מנות עם ירקות, בשר, דגים וכו'.

לשיפור: שירות כבר אמרתי? חוץ מזה שבחוץ יש רק 2 תנורים שלא עובדים ככה שקפאנו מקור בהמתנה.

עד כאן להיום, בתאבון!

אהבתם? יופי! תרגישו חופשי להשאיר תגובות.

שימו לב שכדי לא לפספס פוסטים נוספים שלי כדאי ללחוץ על כפתור ה'עקבו אחרי' בצד ימין למעלה ולהכניס כתובת מייל כך שתקבלו ישירות כל פוסט חדש שאעלה.

צפון אברקסס, לילינבלום 40, תל אביב.
שעות פתיחה: ראשון - חמישי: 12:00-00:00, שישי - שבת: 13:00-02:00.

מגזינו - החדשה של קפה איטליה

מוזמנים לעקוב אחרי גם באינסטגרם ובפייסבוק.

אני מכורה לקפה איטליה. מה זה מכורה? בחיים לא תשמעו את המשפט "אבל לא בא לי קפה איטליה" יוצא מהפה שלי. בכל מזג אוויר ובכל מצב אני אשמח לארוחה שם, אבל אם קראתם את הפוסט שלי על המקום בוודאי כבר הבנתם את זה. רק מה? בקפה איטליה אין פיצה. עכשיו תתארו לכם מה רבה הייתה שמחתי כשראיתי באינסטגרם של איתי, השף של המקום, טיזרים למקום חדש בו יגישו פיצות. אז עבר קצת זמן ומסעדת מגזינו נפתחה. מסעדה? לא בטוח שככה הייתי קוראת למקום, זה יותר בר עם אוכל טוב. מקום כייפי לבוא לשתות בו בירה/יין, שמוצעים במחירים סופר נוחים (הבקבוק הכי יקר עולה 150 ש"ח), ולנשנש כמה מנות ליד.

אני וניצן הגענו למקום ביום חמישי חורפי בערב, לאחר שלא הצלחנו להזמין מקום. המארחת הבטיחה לי בטלפון שממש נעים להמתין שם ובאמת יש סלון רחב ידיים בו יושבים וממתינים למקום. למזלנו, תוך 2 דק' כבר מצאנו את עצמנו על הבר בלי צורך להמתין ב"סלון". המקום מועצב יפה, עכשווי, עם בר גדול (בו ויטרינת הקינוחים אליה נגיע בהמשך) והמון שולחנות מסביב. יש גם מקום בחוץ, שהיה סגור בחמישי לאור מזג האוויר אבל לדעתי מצריך עוד כמה שינויים קוסמטיים - אבל היי, הם עובדים רק 29 ימים (השף איתי ספר).

אז התיישבנו על הבר והזמנו יין, אני כוס קברנה גמלא (40 ש"ח) וניצן כוס גוורץ - ריזלינג (28 ש"ח). ההשוואה לקפה איטליה מתבקשת, אבל תשכחו מזה כי זה יעשה עוול למקום. המגזינו, כפי שכבר אמרתי, הוא מקום קליל יותר, עם אוכל קליל יותר, מקום לראות ולהיראות מבחינת החבר'ה המבוגרים יותר (ותסמכו עלי שהיה מה לראות ;) ) ומקום כייפי לבילוי עם חברים, אבל פחות מקום לארוחה משפחתית.

אז התחלנו להזמין. התלבטנו בין מנת כרובית (28 ש"ח) לבין ארטישוק מטוגן (36 ש"ח), לבסוף, לאור חיבתי העזה לארטישוק, ובניגוד להמלצותיה של ניצן החלטנו ללכת על הארטישוק. עכשיו שכחו מהארטישוק המטוגן שאתם מכירים בקפה איטליה או במקומות אחרים, פה זה משהו אחר לגמרי, "נשנוש ליד הבירה" כמו שאיתי קרא לו, או "צ'יפס ארטישוק" כמו שניצן תיארה היטב. פרוסות קטנות ודקות של ארטישוק, מצופות קמח ומטוגנות בשמן עמוק, מוגשות יחד עם המון איולי, הטעים הזה מקפה איטליה, ופטרוזיליה קצוצה. זו המנה הכי נמכרת במקום אבל מודה שאני קצת פחות התחברתי, כנראה כי בפה כבר הרגשתי את הטעם של הארטישוק של קפה איטליה.

צ'יפס ארטישוק

המשכנו עם מנה של פאן קון טומט (16 ש"ח), 3 פרוסות של לחם קלוי עם סלסלת עגבניות ובצל סגול שמעליהן הונחו המון עלים של כוסברה. מנה שלקחה אותי ישר לימים שלי ושל נופר בברצלונה, קלילה, וכיפית, לא משהו מיוחד, אבל טעימה, עם תחושת פרשיות שמתקבלת מהעלים של הכוסברה (מי שלא אוהב אל דאגה, אפשר להוציא).

פאן קון טומט

לעיקריות בחרנו ספגטי פסטו וקישוא (40 ש"ח) ופיצה פטריות (50 ש"ח). קיבלנו קודם את הספגטי קישוא שהגיע פושר והוחזר בבקשה למנה חמה. האחראי חזר אלינו והסביר שככה המנה מגיעה, בטמפרטורת החדר, מכיוון שהפסטה החמה מתערבבת עם רוטב הפסטו הקר וככה היא תגיע גם בהמשך. חבל שלא ציינו את זה קודם, אבל היי, הם עובדים רק 29 ימים ;)

ספגטי פסטו וקישוא בטמפרטורת החדר

בחרנו במקום במנת ספגטי פורצ'יני ובייקון (68 ש"ח), ללא הבייקון. לשמחתנו קיבלנו מנה חמה (!) ומנחמת אבל די קטנה בהתחשב שזו המנה הכי יקרה בתפריט. הוספנו לה המון פרמז'ן (שהגיע מגורד מראש), ובלסנו אותה בהנאה. שוב, לא מנה שהפילה אותנו מהכיסא, אבל מנה טעימה שהתאימה בול למזג האוויר החורפי ששרר בחוץ.

ספגטי פורצ'יני בלי בייקון

לבסוף קיבלנו את הפיצה פטריות שהייתה ע-נ-ק-י-ת והצלחנו לסיים רק חצי ממנה. פיצה דקה עם רוטב עגבניות טעים, מוצרלה (מגורדת וחבל) ופטריות פורטבלו. לחלוטין מנה שמתאימה לחלוקה כשבא לכם לנשנש משהו קצת יותר רציני ליד היין.

פיצה פטריות

ואז הגיע הרגע לו חיכינו כל הארוחה, בחירת הקינוח. עוד בטרם התיישבנו, הסתכלנו על ויטרינת הקינוחים, אליה מגיעים כל הסועדים במסעדה כדי לבחור קינוח, ועוגה אחת קרצה לנו במיוחד. הימרנו בינינו שזה כנראה משהו עם ריבת חלב ושוקולד וכשהגיע העת להזמין קינוח ממש התחננו שלא יהרסו לנו את הפנטזיה ושזו באמת תהיה עוגה שווה. ואז שמענו את הפירוט - פאי חמאת בוטנים, עם בסיס של חמאת בוטנים, מעליו בוטנים גרוסים, מעליהם שכבת שוקולד מריר ומעל כל הטוב הזה, שכבה של מסקרפונה וחמאת בוטנים, לחלוטין העוגה שנשמעה הכי שווה! בלסנו אותה בהנאה וניצן הבטיחה לי שהיא תכין לי משהו דומה ליומולדת, או שפשוט תבוא לשם לקנות לי כזו, ועכשיו כשזה רשום קבל עם ובלוג - היא חייבת.

פאי בוטנים שמימי

זו לא הייתה הארוחה הכי טובה שאכלתי בחיי, אבל כמו שכבר הבנתם, זו לחלוטין לא המטרה של המקום. המקום הוא מעין אח קטן וחוצפן של קפה איטליה. אח קטן שמציע ערב קליל, זורם, עם המון אלכוהול, שמוגש במחירים סבירים לחלוטין וזה מבלי שדיברתי על כל הצ'ייסרים שהברמנים תמיד שמחים להציע. אח קטן עם שירות קשוב, נעים, איכפתי, שגם אם לא לגמרי מעודכן בכל הניואנסים הקטנים של המנות, לחלוטין מפצה על זה באווירה שהוא משרה. הבעיה היחידה הייתה שישבנו בקצה הבר, ממש איפה שהיציאה לבחוץ ונגררנו למאבק עיקש עם הדלתות כדי שלא נקפא מקור כל פעם שמישהו יוצא/נכנס. בזמן הקרוב יעשו סגירה לבחוץ ככה שהבעיה תיפתר, אז בקיצור - חפשו אותי על הבר ;)

לסיכום:

Must Have: פאי חמאת בוטנים!!!

שירות: קליל וכייפי, אבל צריך להשתפשף בניואנסים הקטנים.

טווח מחירים: זול - ממוצע.

אווירה: בר טרנדי עכשיו.
גלוטן Free: מוצעים כמה סלטים ומנות ראשונות ללא גלוטן אבל זה פחות המקום בשבילכם.

לשיפור: פסטה בטמפרטורת החדר? אפשר מיקרו?

עד כאן להיום, בתאבון!

אהבתם? יופי! תרגישו חופשי להשאיר תגובות.

שימו לב שכדי לא לפספס פוסטים נוספים שלי כדאי ללחוץ על כפתור ה'עקבו אחרי' בצד ימין למעלה ולהכניס כתובת מייל כך שתקבלו ישירות כל פוסט חדש שאעלה.

מגזינו, מנחם בגין 21, תל אביב.
שעות פתיחה: שבת - שלישי: 18:00-00:00, רביעי - שישי: 18:00-02:00.

קופי בר - הרבה מעבר לקופי

מוזמנים לעקוב אחרי גם באינסטגרם ובפייסבוק.

בקופי בר, אחת מהמסעדות הוותיקות בתל אביב שנמצאות בבעלות קבוצת R2M אשר בבעלותה בין היתר גם הבראסרי והדליקטסן, לא הייתי כמעט 5 שנים. האמת היא שהיה לי טעים בפעם האחרונה שביקרתי בה, אפילו טעים מאוד, פשוט לא מצאתי לנכון להדרים עד ליד חרוצים בשביל לאכול מהאוכל המדויק של הקבוצה אותו ניתן למצוא גם בבראסרי שנמצא במיקום קצת יותר אסטרטגי. וכך עברו  השנים, במהלכן שינו את תפריט המסעדה וספגו לא מעט קיתונות של צוננים על כך ממבקרי האוכל. לקארינה הייתה יומולדת ולאחר התלבטות קלה היא בחרה ללכת לשם. ואם קארין רוצה – קארין מקבלת.

לאחר המתנה קטנה, ולמען האמת יותר מקטנה, אשר במהלכה ניסו לשכנע אותנו לעבור לשולחן עגול אשר נמצא ממש במעבר לשירותים, ככל הנראה בשביל לסגור להם פינה ולפנות להם שולחן לקבוצה גדולה אחרת, התיישבנו במקומנו. המקום כולל ישיבה בחוץ וישיבה בפנים ובנוסף יש גם בר עישון. כל השולחנות כמובן מכוסים במפות לבנות ומי שקרא את הפוסט שלי על ההדסון בוודאי זוכר את חיבתי למפות לבנות.

אני ואימי הסתכלנו על תפריט היין העשיר והחלטנו להזמין חצי בקבוק (130 ש"ח) של Palazzo Della Torre שהיה עשיר ובעל נוכחות ובעיקר - טעים. הוא ליווה מצוין את האוכל שהזמנו, והזמנו.

בזמן שהמתנו קיבלנו לשולחן את הלחם המצוין שלהם בליווי איולי שלדעתי כלל המון שום, עגבניות מיובשות וכמה עלי תרד. בנוסף, המלצרית המקסימה שלנו הביאה לנו גם כמה פלפלים חריפים קלויים בצד. הלחם המתפצח בשילוב עם האיולי היה פשוט מושלם וביקשנו ממנו עוד. המלצרית דאגה שמא לא יהיה לנו מקום והסבירה שעוד שניה הפיצה יוצאת אבל אנחנו הבהרנו לה שהיא יכולה להסיר דאגה מליבה כי מקום לעוד לחם תמיד יש לנו. ואולי בעצם זו קיבה נפרדת אצלנו כמו לקינוחים? מעניין...

ואז הגיעה אלינו הפיצה, פיצה מרגריטה (46 ש"ח) שהייתה עם בצק עבה יחסית, רוטב עגבניות, מוצרלה באפלו ועלי בזיליקום. הפיצה הייתה פשוט מעולה, עם בצק מצוין שממש דרש עוד טיפה שמן זית שאנחנו בשמחה סיפקנו ובעיקר היא הייתה פתיחה מצוינת לארוחה שהלכה והשתפרה.

עוד לקחנו קרפצ'ו עגבניות (29), עגבניות מיובשות ששיטחו אותן היטב אשר הוגשו עם המון שמן זית, צנוברים ואורגנו טרי שהפך את המנה לקלילה יותר. לצד הקרפצ'ו הוגשו שני טוסטונים מבגאט שספגו מצוין את השמן זית ומיץ העגבניות ונתנו את הקראנצ'יות הנדרשת. מעבר לעובדה שהמנה הייתה יפה, עם גוונים עמוקים של אדום ונקודות ירוקות היא הייתה טעימה וללא ספק משהו שאני אנסה לשחזר בבית.

עוד לקחנו בראשונות זוקיני צרוב (29 ש"ח) יחד עם במיה, לבנה טריה, שקדים וביקשנו שבלי הנענע. אני מתה על זוקיני/קישואים וכו' אבל לא כל כך חובבת במיה (כן כן, עיראקית שלא אוכלת במיה). במקרה הזה הטיפול הנכון בבמיה הפך אותה לפחות מרירה ורירית כך שאכלתי אותה וניגבתי איתה את הלבנה המעולה שהונחה בקרקעית הצלחת. עוד מנת פתיחה קלילה, מרעננת וטעימה.

אני וקארין, כהרגלנו, עשינו Sharing Is Caring וחלקנו מנה של פפרדלה טרייה, שבתפריט נאמר שהיא כוללת אספרגוס, בזיליקום וריקוטה פרסקה (64 ש"ח) וכן מנה של פפארדלה עם ראגו טלה (72 ש"ח קיימת אופציה לחצי מנה בעלות של 48 ש"ח). הפפרדלה אספרגוס, אותה גם אימי הצמחונית אכלה, ממש לא הייתה פפרדלה אספרגוס. היא אומנם הייתה עשירה בירקות וכללה פרוסות קישואים, ברוקולי, זיתים, לימון כבוש, ופלפל קלוי אבל אספרגוס - כמעט ולא היה שם, אולי שתי חתיכות קטנות. מאוד מאכזב להזמין מנה עם ירק שאנחנו כל כך אוהבות ולגלות שהוא פשוט נעדר מהמנה, מה גם שבחרנו במנה הזו על פני האניילוטי תרד ככה שמאוד התבאסנו. ללא ספק המנה הכי חלשה בארוחה.

הפפרדלה ראגו טלה הייתה מעולה, פסטה טריה שהוגשה עם תבשיל טלה שהיה ממש נימוח בפה. לא משהו מרגש אבל מסוג הפסטות שאני יודעת שאני אוכל שוב, וזה בעצם הקטע של המקום, לא אוכל מרגש, אוכל טוב, מדויק.

אבי לקח המבורגר ביין אדום (76 ש"ח) שהוגש יחד עם פירה עשיר בחמאה ולצד בצלים על הגריל. על ההמבורגר של הבראסרי נראה לי שאני לא צריכה להרחיב, ובכל מקרה אם אני אעשה זאת זה יהיה בפוסט אחר, אבל גם פה האיכות של ההמבורגר הייתה מעולה ויחד עם רוטב היין העשיר הוא היה אחד מהמנות היותר טובות שבמקום. את המנה הזו אכלתי בפעם האחרונה שהיינו שם, לפני כ-5 שנים כאמור, וממש שמחתי לראות שהטעם הטוב שזכור לי מאז נשאר אותו הדבר, ובעצם זה סוד הקסם של הקבוצה, מתי שלא תבוא, האוכל יהיה אותו האוכל.

כפיר, חבר של קארין, לקח אניילוטי תרד (64 ש"ח, קיימת אופציה לחצי מנה בעלות 38 ש"ח). האניילוטי הם כמו רביולי, מעט שונים בצורה והם מולאו בגבינת עיזים ותרד והוגשו ברוטב רוזה מעולה. המנה הייתה פשוט מצויינת, עשירה, מנחמת, כמו שמנת פסטה צריכה להיות והצטערנו שלא לקחנו אותה במקום את הפפרדלה "אספרגוס".

לאורך כל הארוחה המלצרית הנהדרת שלנו בדקה אם טעים לנו, אם אנחנו נהנים ולא היה דבר שלא קיבלנו. היא אמרה שזה יום קשה שלה, ואם ככה היא מתפקדת ביום קשה אני לחלוטין רוצה לבוא ביום טוב שלה. מעבר לבקיאות שהיא הפגינה בתפריט היא הייתה חמודה, חייכנית ולא הייתה שניה שהיא לא הייתה בנמצא.

על הקינוחים ויתרנו לאור העובדה שחיכתה לנו עוגת אלפחורס בבית אז אני לא יכולה להעיד, אבל מהיכרותי עם הקינוחים של הבייקרי והבראסרי אני בטוחה שהם היו מעולים. 

לסיכום:

Must Have: אניילוטי תרד.

שירות: מעולה!

טווח מחירים: ממוצע.

אווירה: בראסרי צרפתי עם מפות לבנות ואווירה חמה.
גלוטן Free: המון מנות ראשונות ומנות עוף, בשר ודגים.

לשיפור: זה נחמד שקוראים למנה פפרדלה אספרגוס אבל איפה האספרגוס?!

עד כאן להיום, בתאבון!

אהבתם? יופי! תרגישו חופשי להשאיר תגובות.

שימו לב שכדי לא לפספס פוסטים נוספים שלי כדאי ללחוץ על כפתור ה'עקבו אחרי' בצד ימין למעלה ולהכניס כתובת מייל כך שתקבלו ישירות כל פוסט חדש שאעלה.

קופי בר, יד חרוצים 13, תל אביב.
שעות פתיחה: ראשון - חמישי: 12:00-00:00, שישי: 09:00-00:00, שבת: 12:00-00:00.